5 יוזמות שמנסות להרבות בטוב, כי זו הזדמנות לרכישת מתנה נפלאה לחג ועל הדרך לתרום לאנשים שבשולי החברה.
קצת כמו נעמי ורות המואבייה. הנה עוד 2 כיוונים באמת מרגשים שכדאי להכיר…
4. עם כל היוזמות והעמותות האלה, נהיינו רעבים!!!, אין משהו לנשנש?!,
הו, בשביל זה תכירו את טאבולה ראסה – בית הגלגלים הירושלמי.
אם מגילת רות מתמקדת בסיפור משפחתי מרגש בין חמות וכלה שמגבות ותומכות זו בזו בסיפור חייהן,
מתחילות לבדן ואט אט בוראות שושלת שלמה.
אז הסיפור של “טאבולה ראסה” הוא גם סיפור על משפחה, על אם מיוחדת ושני ילדים מיוחדים ומשפחה שעשו לעצמם “דרך בי-ם”
ושיצרו לעצמם בית בו מבשלים מתוך אהבה וסוחפים אחריהם את כל ירושלים הבירה ואת כל מי שבא להתארח בצל קורתם…
קצת על המקום המיוחד שמובילה השפית תמי קרישפין –
“במושב אבן ספיר, בבית כפרי ציורי עם חצר רחבת ידיים ונוף פסטורלי של הרי ירושלים, שוכן מיזם טאבולה ראסה – בית שמשלב אוכל טוב, מפגש שוויוני עם אנשים עם מוגבלות, תרומה לקהילה, וצוות הכולל בוגרים של עמותת בית הגלגלים.
הבית שייך לעמותת בית הגלגלים – עמותה שמסייעת למאות בני נוער ובוגרים עם מוגבלות פיזית לחוות עצמאות, שייכות, חברות וערך עצמי, ולהתפתח כאזרחים עצמאיים ותורמים.
כל ההכנסות מטאבולה ראסה מיועדות לשילוב פעיל של אנשים עם מוגבלות בחברה הישראלית וליצירת מפגש עם עולם המוגבלות.
המקום אידיאלי למפגשי עבודה ופנאי, ישיבות הנהלה, סדנאות מקצועיות, הכשרות וימי עיון, סיורים, אירועים משפחתיים ואירועי חברה לכל מטרה.
על המיזם ועל הסירים מנצחת תמי קרישפין, שפית, בוגרת ביה”ס לקולינריה דנון, שהקדישה את חייה המקצועיים לאנשים עם מוגבלות, וכיהנה שנים ארוכות כמנכ”לית עמותת “קשר – הבית של המשפחות המיוחדות”.
(תוכן מתוך אתר הבית טאבולה ראסה)
לינק לפרטים על בית הגלגלים ועל דרכים לאירוח קולינרי מופאר לצוותים, משפחות ואירועי חברה וגם סדנאות פרטיות – זה win win , מכיון שאתם זוכים למקום קסום להתארח בו עם תפריט גורמה עשיר באווירה ירושלמית משכרת ועל הדרך כל ההכנסות לטובת בית הגלגלים שמניע את עצמו בעצמו ולא עוצר מול אף מחסום בדרך.
טאבולה ראסה (מלטינית: Tabula rasa, “לוח חלק”) הוא מונח המציין תאוריה לפיה בני אדם נולדים ללא מידע פנימי אלא כ”לוח חלק”. הידע האינדיבידואלי נצבר כחלק מניסיון החיים ומתפיסת העולם דרך החושים. (ויקפדיה)
5. “כמו רות המואביה…להרגיש איך מרגישה גרה / זרה?” – על זרות רגשית (אופק ראשון) וזרות פיזית (קוצ’ינטה)
מגילת רות זו אולי תזכורת חשובה לנו שלפעמים שוכחים שהאחר או השונה ממני הוא לא דווקא לרעתי או נגדי. לא צריך ישר לרוץ ולשים מחיצות ביני ובינו או להחרים.
אופק ראשון, הנערה הצעירה שהדליקה השנה משואה הזכירה לנו את המעמקים של חרם ואיך שהוא בקלות יכול להעלים נפשות. היא כותבת כל כך יפה את הדברים הבאים, לגדולים ולקטנים כאחד:
“אני מחזיקה אקדח טעון ביד. רואים אותו, נכון? זה מאיים.
בכל רגע אפשר לירות על מישהו ולשנות לו את החיים, או אפילו לקחת לו את החיים לגמרי.
ואם אני אגיד לכם שגם לכם יש אקדח טעון, תאמינו לי? מבטיחה לכם, לכל אחד מאיתנו יש. זה שלא רואים אותו פיזית לא אומר שהוא לא קיים. האקדח הזה טעון כשאנחנו ברחוב, בכיתה, עם המשפחה והחברים.
האקדח הזה אפילו יכול לעבור מסכים. לא מאמינים לי? בחיי! זה אולי הזוי אבל בן אדם אשכרה יכול לשבת בתמימות מול המסך ופתאום יעוף לו כדור חם שמישהו ירה ישר ללב, או לבטן או לראש.
כולנו מסתובבים עם אקדח טעון אבל הוא נחבא לנו בתוך הפה. ואם לא נחשוב טוב לפני שאנחנו יורים (בדיבור/בהקלדה) אנחנו עלולים לשנות לבן אדם את החיים מקצה לקצה או אפילו לקחת לו את החיים לגמרי. ולא באמת הייתם רוצים שפשע כזה עקוב מדם יהיה על הידיים שלכם, נכון?
אז בפעם הבאה לפני שאתם פולטים כדור מהפה שלכם תעצרו, אם קשה לכם לכו ותתאמנו במטווח על לעצור, על לשתוק, על למחוק את התגובה לפני ששיתפתם.
תאמינו לי זה הרבה יותר חשוב מהגאווה שלכם. מוקדש לכל מי שלקח את חייו בידיו ועשה לעצמו המתת חסד כי ספג יריות כואבות מידי.
מוקדש לכל מי שליבו מדמם מכאב מיריות שירו עליו בעבר או בהווה.
מוקדש לכל מי שהתמודד/ה עם נרקיסיזם. מוקדש לכל אישה שנישאה לגבר שיורה עליה או על ילדיה. מוקדש לכל מי שסופג יריות מהמסך.
מוקדש לכולם.”
( ציטוט מדבריה של אופק ראשון ומתוך קבוצת הפיסבוק “פרלמנט החרם” )
עוד זה מדבר וזה בא…
5.ב. להיות זרה – קוצ’ינטה
“חג השבועות הוא חג השני כחלק משלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות…וכמו רוב החגים היהודיים גם חג השבועות מתאפיין באכילה וחגיגות מרובות לכן תרומה לשבועות היא כל כך חשובה לאותם אנשים שלא שפר עליהם המזל.”
הנה זרקור על נשים שקופות בחברה שלנו שמייצרות את המתנות הצבעוניות ביותר בעולם. תכירו את הגרות שלנו בסיפור, את “קוצ’ינטה”.
כחלק מהסיורים שלי בנווה צדק, אני נוהגת לעצור ולהאיר על חנות קטנה ומטריפה בלב נווה צדק שכולה עבודת יד ולב. החנות נקראת “קוצ’ינטה” והיא פלא בעולם של שחור ולבן.
הסיור הצרפתי בנווה צדק עם דנה סתוי
“קוצ’ינטה הוא מיזם תעסוקתי ופסיכו-סוציאלי מבוסס אמנויות, לנשים מבקשות מקלט מאפריקה. האמניות בקוצ’ינטה מרוויחות שכר הוגן על ידי עיצוב ויצירת מלאכת יד המעוגנת בתרבות האפריקאית, אירוח מפגשים, סדנאות סריגה וטקסי קפה מסורתיים.
הנשים מתרפאות מטראומה באמצעות אמנות, קהילה וטיפול. קוצ’ינטה מציגה במוזיאונים ובגלריות מרכזיות, תוך בניית גשרים עם קהילות בארץ ובעולם. מאז הקמתה ב-2011, קוצ’ינטה שינתה את חייהן של מאות נשים ובני משפחותיהן.
ב-קוצ’ינטה הנשים לומדות להתמודד, לבנות חוסן פנימי באמצעות אמנות, למצוא קהילה, לרכוש מיומנויות תעסוקתיות ולחיות בכבוד.
קוצ’ינטה משתתפת בשיתופי פעולה אמנותיים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, הנותנת פלטפורמה לנשים מבקשות מקלט להשמיע את קולן ולחשוף את סוגיית הפליטים וזכויות האדם לקהלים רחבים.
קוצ’ינטה מאמצת את מגוון התרבויות היחודיות מאפריקה וחוגגת את היצירתיות במסען של נשות קוצ’ינטה
אל החופש ומעצימה נשים בארבעה תחומים מרכזיים: (1) העצמה כלכלית, (2) חינוך, (3) בניית חוסן פנימי, ו(4) אומנות והסברה.”
המפגש האנושי ובעיקר הנשי, בין נשות החנות והמטיילות שלי בסיורים בנווה צדק, תמיד מייצרים חום וסקרנות, רצון לתת יד,
לרכוש מוצר ועל הדרך לדעת שהוא מעניק פרנסה הגונה ליוצרות שלו.
לתמוך באנשים ובעיקר בנשים השקופות של החברה שהן אמהות קשות יום ולרוב אמהות חד הוריות
ומפרנסות עיקריות שרק רוצות מה שכולנו רוצות… ומה שנעמי ורות רצו – שייכות, הגנה, פרנסה ולבנות לעצמן קן/בית ומשפחה.
אלו נשים שיותר קל לנו להעלים מהן מבט או לומר בלב “עניי עירך קודמים”, אבל רות מזכירה לנו שלאהוב את ה-גר זו מצווה.
ושלנהוג בנדיבות כלפי האחר, בין אם יש לך בשפע או מן המעט שיש ברשותך,
זו מעלה שמזכירה לנו שאנחנו אומה של חסד ולא אנשי סדום, עמון ומואב.
לסיכום
ארבע מידות באדם קבעה במשנה בפרקי אבות: “האומר שלי שלי ושלך שלך – זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלי שלי ושלך שלי – רשע” (ה’,י”א)
“העולם המודרני-הקפיטליסטי שואף לעצמאות כלכלית, שלי שלי ושלך שלך, בינוניות. המסר הוא שכדי ליצור חברה של חסד צריך לדעת לתת. וחשוב מכך: צריך לדעת גם לקבל.
גלעד קרב כתב בנושא שלי שלי, שלך שלך בהארץ והוא טען כי אדם עוסק בשלו ולא מתערב בענייני זולתו
אינה דווקא המידה הנורמלית, הם סבורים שבדרך הזאת טמונה סכנה חברתית גדולה.
המשנה הוסיפה “ויש אומרים זו מידת סדום”. לכאורה, נראה היה שהתוספת הזאת היתה צריכה להופיע כהגדרה נרדפת לתיאור מידת הרשע. אבל המשנה בוחרת להצמידה דווקא אל תיאור הדרך הממוצעת, הנורמטיבית. בכך היא מעודדת אותנו להסתכל מעבר לפשט הדברים.
למרות שניתן לסדר את ארבע המידות ברצף שראשיתו ברשע וסופו הטוב בצדיק,
מפנה המשנה את תשומת לבנו לכך שהמידה הראשונה נבדלת משלוש אחיותיה בעניין מהותי: האופן שבו מתייצב האדם מול זולתו.
זוהי המידה היחידה שהגדרתה מקימה חיץ ברור בין האדם לבין זולתו. הגם שהיא קובעת כי זוהי דרכו של עולם, מדגישה המשנה כי בהקמתה של גדר ההפרדה האנושית הזאת טמון זרע של פורענות, שהמידה הזאת דווקא עלולה לדרדר אותנו אל מידותיה של העיר סדום.
חוסר תשומת לב, היעדר רגישות ואכפתיות עלולים להפוך את המידה הבינונית, את ההתנהגות הסבירה, למלכודת רשע.” (מתוך הדף – ארבע מידות | Family Wiki | Fandom )
אז אם נסכם את הפוסט ואת המגילה שלנו לשבועות, וניקח רק דבר אחד לדרך…
ניקח את הלב והרגישות לזולת איתנו.
ובימים של מחלוקת ושל הם ואנחנו, ושל מי מקבל יותר? ומי נושא יותר בנטל מהאחר?, ומשפטים לאוויר של “שהם ישארו בשלהם ואנחנו נשאר בשלנו… מדינת ישראל ויהודה”, נזכור את הסיפור של רות ובועז,
סיפור על האנשים הקטנים והפשוטים של המקרא, כמוני וכמוך.
שהחליטו לברוא נחלת אלוהים אחרת, שאין בה מקום לפוליטיקה ולטלוויזיה ולבעלי אינטרסים כאלה ואחרים שדואגים להפריד ביני ובינך,
ובמקום הזה דווקא הנדיבות, החסד, הנתינה לאחר, תשומת הלב לחלש ולנזקק,
העשייה מתוך אהבה וערך היא זו שראוי לשים בכותרות ולהעביר אותה הלאה.
תמי קרשפיין וילדיה מזכירים לנו שכל אדם הוא לוח חלק טאבולה ראסה ואופק מזכירה לנו שלא להחרים זה מציל נפשות,
ורינה מאיה ולוסי ז”ל מזכירות לנו שלתרום מעצמך זה לעשות עולם טוב יותר ולהרבות אור על חושך,
